בלוג חדש (בערך), שנה חדשה (לגמרי) ויוני וולף

מדי פעם בפעם אני נתקפת צורך שאפתני לפתוח בלוג שבו אהגג על עולמי התרבותי בכלל והמוזיקלי בפרט, ובכל פעם, אני פותחת בלוג בלהט הרגע, כותבת פוסט מלא תובנות שנונות ויום למחרת שוכחת ממנו כליל.

לא עוד! סתם, אולי עוד. אבל נכון לעכשיו אני שוב אחוזת דיבוק בלוגיסטי, ונראה כמה זמן זה יחזיק מעמד.

כשפתחתי את הבלוג הזה לפני אי אלו ימים, עמד לנגד עיניי אידיאל של בלוג בו פעם אשבח מישהו, ופעם אקרע אותו לגזרים, והכל תחת הכותרת האחידה: "מה שטוב/רע ב...". עכשיו כשאני כותבת את זה, זה נשמע פתאום קצת עלוב. בכל אופן, מציאות לחוד ואידיאלים לחוד, ובכלל, אידאלים סופם להתחלף, בייחוד אצל טיפוס הפכפך, ספונטני ולא צפוי (שלא לומר עצלן וחסר יכולת התמדה) כמוני. לכן, עכשיו אני פותחת את הבלוג הזה ללא יומרות מוצהרות, ונראה לאן תסחוף אותי הרוח ומידת הריכוז.

אני חשה תסכול עז. 2008 תמה בקול ענות חלשה (שיכלה להיות עזה יותר, אלמלא הקסאמים והגראדים מדרום שהחרישו אותה בצדק), ואני מבואסת. למה, תשאלו? גם בגלל המצב (עד כאן PC להיום). יותר בגלל סיכומי השנה המוזיקליים. איך אסופת המלצות גורמת לי לדכדוך שכזה? בקלות רבה. ככל שאני נוברת יותר בערמות הדיסקים הוירטואליים שלא שמעתי, אני מבינה עד כמה אני לא בעניינים. מי אלה לעזאזל Black Keys? מה אתם יודעים על Mystery Jets? והשאלה הגדולה שמרחפת מעל כולן- האם אני הילדה הלא מגניבה של הכיתה, שמגלה שהמורה שוכבת עם הבחור הכי חתיך בשכבה אחרי כולם? המצב מוכרח להשתנות, ומיד!

מה שקורה בינתיים זה שאני מורידה אלבומים חדשים כמו שאיימי וויינהאוס מסניפה שורות. ראיתי שם חדש, הוא כבר באייטיונס שלי. אני לא לוקחת שבויים. עד סוף ינואר אני אכיר כל להקת שוליים מדליקה שהוציאה אלבום ב-2008!

אני קוראת לכם להצטרף למאמץ המלחמתי, ולהמליץ לי על להקות שלא זכו לסיקור נרחב בסיכומי השנה למיניהם.
בתמורה לתרומתכם, אני אחלוק אתכם סוד שהוא כבר די גלוי, אבל ממדגם הסיכומים המייצג שערכתי, עולה שהוא לא זוכה לכבוד הנצחי והבלתי-נדלה שלו הוא ראוי. השם הוא יוני וולף. הלהקה היא Why?. האלבום הוא Alopecia.

כן, שמעתם עליו. אני יודעת. אבל בכל הסיכומים שקראתי הוא תמיד מדורג איפשהו בין 10 לאינסוף, ומקומו בראש הרשימה. יוני הוא בחור לא ישראלי, במפתיע, אבל הוא היהודי הטוב ביותר שיכולתם לאחל לעצמכם. לא כי הוא טוב במיוחד- הוא קצת פסיכי, מפזר רמזים על היותו סטוקר וחובב ציצים קטנים (אני בעד והכל, אך הוא דואג להדגיש את זה), אבל הוא מה זה חכם. הוא אומר כל מה שבא לו פחות או יותר, והשירים שלו נשמעים כמו זרם תודעתי מתמשך של מוח חריף ומלא רפרנסים מתוחכמים לתרבות הפופ. הבעיה של אנשים שכותבים ממש ממש טוב, היא שבדרך כלל המוזיקה לא מצליחה להתעלות לגבהים של הליריקס. ברם, כבר אמרנו שיוני הוא גאון. המוזיקה שהוא עושה התחילה כהיפ הופ מוזר, והתפתחה לכדי משהו ממש מוזר שאפשר לזהות בו קצת היפ הופ.

אשאיר אתכם עם יוני עכשיו ואלך להשתין, כי אני כבר ממש צריכה. זה Simeon's Dilemma, אחד השירים הגאוניים ביותר מתוך האלבום האחרון, שמכיל את המשפט האלמותי: "Stalker's my whole style, and if I get caught I'll deny, deny, deny", בהופעה חיה. כפי שתוכלו להתרשם, יוני הוא יהודי טוב-מראה, שמזכיר לי מאוד את גלעד כהנא (דבר שמוסיף נקודות לשניהם).

http://www.youtube.com/watch?v=n6YHVX38xZY

בברכת שנה אזרחית מתוקה כדבש,
גל.